גירושין, פתאום נבהלתי. הסטאטוס של גרושה ולהיות בלי בעל נראה לי ממש מאיים. זה קרה בערך שלשה חודשים אחרי שהגשתי לבעלי את הבקשה לפירוק שיתוף והפרדת הרכוש.
לא אפליג בתיאור של ארבעים שנות חיי המשותפים עם בעלי מיום שהכרנו ועד תאריך בקשת הפירוד- גירושין . (הסיבות שהביאו אותי להחלטה להיפרד אינן רלוונטיות)
אבל… בשלושת החודשים הראשונים, בעלי "המסכן" ניסה בכל דרך לשכנע את כל הסובב אותנו ש"ירדתי מהפסים". הוא הצליח להעביר ל"צידו" את חברתי הטובה ביותר שדאגה לגונן עליו ולנדות אותי  מכל חבורת החברים המשותפים.
הבדידות החברתית "הרגה אותי", המלחמה בתוך הבית במשך שנה וחצי של התדיינות (כ"א מאיתנו נאחז בבית בו גרנו וסרב לעבור לדירה בנפרד) גרמו לי לאבדן משקל, מחלת מעיים קשה, דיכאון, ביקורים אצל מגוון פסיכולוגים. הפכתי להיות צל של עצמי, איבדתי שפיות וניסיתי להחזירו אלי.
למזלי ,בעלי, זה שלא רצה להיפרד, סרב להתייחס אלי. האגו שלו נפגע, הוא התבצר בכעס נגדי ובשיכרון החושים של מועדוני ריקודים.

היום לאחר 8 שנות פירוד, אני יכולה לומר כי יזמתי את הגירושין ואינני מצטערת,  למרות העובדה שעד היום טרם קיבלתי גט.