לאחרונה שוב חזר המושג "חזקת הגיל הרך" לכותרות, אחרי הפוגה מסויימת בעיסוק בו בתקשורת. הפעם עמדה על סדר היום הצעת החוק לביטול "חזקת הגיל הרך", לפיה ילדים עד גיל 6 יימסרו לחזקת אימם אוטומטית בעת גירושי הוריהם.

הצעת החוק ביקשה לבטל חזקה זו, ולקבוע תחתיה כי הורים גרושים יזכו באחריות משותפת על ילדיהם, ולא תתבצע מסירה אוטומטית של המשמורת לאם.

אציין כי הטלתי ספק רב בכך שאכן הצעת החוק תעבור ותהפוך לחוק שיבטל את חזקת הגיל הרך, הרי ועדת שניט כבר המליצה בשנת 2008 על ביטול חזקת הגיל הרך, והמלצתה לא יושמה עד היום בפועל. והנה חלפו כמה שנים נוספות ושוב עולה הצעת חוק באותו נושא ושוב היא נופלת, וחזקת הגיל הרך בעיינה עומדת.

כאמור, הדבר היה צפוי. אמנם ההצעה נפלה על חודו של קול אחד בלבד (!), אולם מאחורי קול בודד זה עומדות סיבות והצדקות רבות לכך שהחזקה לא בוטלה עד היום.

לפני כן חשוב להבין, שחזקה זו לא מיושמת בחלק ניכר מהמדינות מערביות אחרות. בארה"ב למשל, בה היתה קיימת בעבר חזקת הגיל הרך, המצב כיום הוא שברירת המחדל היא ששני ההורים חולקים באופן שווה את זמני שהיית הילדים עימם לאחר הגירושין, ורק אם יש בעיה מוכחת במסוגלותו ההורית של אחד מהם, מצטמצם היקף המשמורת שלו על הילדים ו/או זמני שהייתו עימם. בכל מקרה עיקרון טובת הילד הוא עיקרון העל בכל הנוגע למשמורת ילדים בעת גירושין.

על כן מדוע שגם בישראל לא יהיה המצב זהה למדינות מערביות אחרות? למה במצב בו שני ההורים הינם בעלי מסוגלות הורית, תהיה העדפה א-פריורית של אחד מהם על פני השני? האם לא ראוי כי תיקבע חלוקת ימים שוויונית ככל שניתן, מבלי שיינתן יתרון להורה אחד על פני מישנהו?. האם לא תומכת בכך העובדה שבחלק נכבד ממקרי הגירושין בימינו, ההסדר שנקבע הוא משמורת משותפת של שני ההורים על הילדים?.

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנה, שכמו שאף אחד מאיתנו לא חי בוואקום או חלל ריק, כך גם נושא משמורת הילדים אינו עומד עצמאית וללא תלות בנושאים אחרים הכרוכים בגירושין- מתווספים אליו חלוקת הרכוש; דמי המזונות; פערי השכר בין ההורים; הפערים בין הקריירה שכל אחד מההורים יצר, טיפח וקידם -או לא קידם- במהלך הנישואין, ומעל כל אלו יש לנו את נושא הגירושין עצמם, מתן וקבלת הגט, נושא מורכב ונפיץ אשר מתנהל על פי הדין היהודי כמובן. על כן יש להבין, שיישום עיקרון האחריות ההורית המשותפת לא יכול בשום אופן להיות מנותק מנושאים אלו.

ניקח למשל את נושא מימון צורכי הילדים= מזונות. כששני ההורים מרוויחים משכורות דומות, ומוחל עליהם הסדר משמורת משותפת, אין בעיה או קושי עם הרעיון ששני ההורים שאו בחלקים שווים בהוצאות הילדים. אבל מה קורה במצב בו ישנם פערי הכנסה בין ההורים? אם נחיל משמורת משותפת גם יוםחתו דמי המזונות, ואז ניצור מצב בו הורה אחד יצליח לספק לילדים את צורכיהם ולא יוריד את רמת החיים שלהם עימו אחרי הגירושין, ואילו ההורה השני ימצא עצמו נאבק ללא הרף בכדי להיות מסוגל לשמר את רמת החיים שהיתה לילדים עת חיו הוריהם יחדיו.

{אגב, הפיתרון לעניות דעתי צריך להימצא במסגרת העקרונות המוחלים במקרי גירושין בארה"ב- שם בית המשפט בוחן את החלק שהיוותה משכורתו של כל אחד מההורים מהתא הכלכלי המשותף עת חיו יחדיו, ובהתאם לכך גם מחולק נטל המזונות. כלומר שאם משכורתו של הורה אחד מהווה 65% מהכנסות התא הכלכלי ושל ההורה השני מהווה 35% -כך גם יחולק נטל מימון צורכי הילדים}

ואפשר גם לקחת כדוגמא לבעייתיות שבנושא את עניין הכנסות הצדדים ופוטנציאל ההכנסה של כל אחד מהם. ברור לנו כי בן הזוג שטיפח קריירה ענפה במהלך הנישואין "יוצא לעולם" לא רק עם משכורת גבוהה יותר משל מישנהו, אלא גם עם פוטנציאל הכנסה עתידי גבוה וחזק יותר משל בן הזוג השני. ובמציאות בה בחלק נכבד מבתי האב בישראל הנשים הן שעושות וויתורים בקריירה או לכל הפחות מקפיאות אותה למשך מספר שנים כשהילדים רכים וזקוקים לטיפול צמוד, הרי שהנשים הן שמשלמות את המחיר על כך במרבית המקרים. ראוי לשאול כאן מודע לא לפעול קודם לשוויון בעניין עוד בזמן הנישואין ולא לחכות לגירושין…

וכמובן ישנו חוסר השוויון הקיצוני בכל הנוגע למתן הגט בין נשים לגברים, אשר מפלה את הגבר לטובה קיצונית, ומשאיר את האישה תלויה לחלוטין ברצונו של הגבר לתת לה גט.

אז תבואו ותשאלו- איך כל זה קשור לחזקת הגיל הרך? קשור גם קשור. ביטול החזקה יצור אלמנט סחיטה חדש בעת גירושין: בעלים עלולים לדרוש מנשותיהן (רגע לפני הפיכתן לנשותיהן-לשעבר) וויתורים מפליגים בגירושין, ואם לא יענו בחיוב- יתעקשו על משמורת משותפת (על אף שהם בחלק מהמקרים לא באמת מעוניינים בדבר), וגם יעכבו את מתן הגט. ברור לנו שמצב כזה יחבל בסיכוי לשוויון בין בני הזוג בעת גירושין, והצעד הגדול שנעשה כאשר תוקן לפני כ 3 שנים "חוק יחסי ממון בין בני זוג", וניתק את התלות בין ביצוע הגט לבין חלוקת הרכוש- ירד לטמיון שכן כלי סחיטה אחר חדש יגיע לעולם הגירושין בישראל.

חשוב להבין 1: שגם כאשר המשמורת נקבעת אצל האישה מדובר כאן על המשמורת הפיזית, ולא על המשמורת המשפטית, שהיא האפוטרופסות. האפוטרופסות = הזכות (והחובה) לקבל יחד כל החלטה מהותית הנוגעת לילדים בנושאים קרדינליים כמו רפואה וחינוך.

וחשוב להבין 2: בחלק נכבד ממקרי הגירושין, ללא כל קשר להגדרת המשמורת כבלעדית לאם, או משותפת לשני ההורים, לאב יש הסדרי ראייה רחבים אשר בהם הילדים לנים אצלו פעמיים בשבוע + כל סוף שבוע שני לסירוגין. כך שאבות אשר באמת מעוניינים לגדל את ילדיהם ולהיות חלק משמעותי מחייהם יכולים במרביתם הגדול של המקרים, לממש זאת הלכה למעשה.

(אגב יש לדעת שמחקרים רבים טוענים שההסדר המובא לעיל בו הילדים ישנים לילה אצל אמא ולילה אצל אבא אינו עולה בקנה אחד עם טובת הילדים, שכן הוא יוצר בלבול, חרדות נטישה, ועוד בעיות רבות אחרות…)

על כן בכדי ליצור שוויון אמיתי, יש לא רק לבטל את חזקת הגיל הרך אלא ליצור כלים לשוויון גם בכל התחומים האחרים העומדים בין נשים לגברים בעת גירושין, ממש ברמת מהפכה בדיני המשפחה בישראל, דבר שמורכב מרבדים רבים- מתן מסכות השיפוט בכל הנוגע לענייני הגירושין לבתי המשפט לענייני משפחה; שוויון בשכר גברים ונשים; שוויון בשעות העבודה, סיום יום העבודה מס' פעמים בשבוע בשעה 16:00 בכדי לאפשר לא רק לאם אלא גם לאב להגיע לפגוש את ילדיו בשעות האור (ולא רק כשהוא גרוש- עוד כשהוא נשוי ! ).

כשכל אלו יתקיימו בפועל, יהיה לנו באמת שוויון אמיתי.

 

עו"ד עידית אלפנדרי מאיר הינה עורכת דין ומגשרת לדיני משפחה וגירושין, בעלת וותק של מעל 12 שנים בתחום. משרדה נמצא ברעננה. טל: 054-4806911
אתר: www.gishur-acher.co.il